לא פעם ולא פעמיים במהלך חיינו חשנו את התחושה המתסכלת הזו של להרגיש אבוד.
עכשיו, קחו את התחושה המחריבה הזו והכפילו אותה פי כמה וכמה.
כשהגוף מלא בהורמונים, כשחיינו הגיעו לנקודת תפנית- להתבגר או לעצום עניים.
אותה תחושה מבלבלת המציפה אותם, מביאה לפעמים למקומות פחות טובים. .
כל אחד מאיתנו החוזר רגע במבט אחורה, אפילו ברפרוף מהיר, מוצא כי תקופת גיל ההתבגרות היה גיל מורכב,
מלא בעליות ומורדות, מלא תסכולים, כעסים, עצב, הכל כל כך עוצמתי.
חוויות שלא ישכחו לעולם, כאלו שבנו אתכם, הרכיבו חלקים חלקים לעיצוב מי שאתם היום.
אם לשים את הקלפים על השולחן, הייתי נערה לא פשוטה בכלל. הלוואי ובזמנו היה מי שיכוון אותי ויעזור לי לתעל את אותם רגשות עוצמתיים למקומות טובים יותר.
מי שיחזיק לי את היד ויראה לי את הדרך הנכונה, או לפחות יציב מראה בפניי על הטעויות הקריטיות שהובילו אותי למקומות שיכולתי למנוע מעצמי להגיע אליהם.
הרגע המכריע שהביא עבורי לשינוי היה בלימודי הכלבנות הטיפולית. אחרי מרדף מטורף להצלחה, הוכחה עצמית שאני יכולה יותר ולמידה מתמדת של מה היא סבלנות והכלה גיליתי את עצמי מחדש.
גיליתי מה החיה המדהימה הזו- כלב, יכולה לעשות לאדם.
אחרי ניסיונות רבים, אוכלוסיות שונות ומגוונות שלא הצליחו לתפוס אותי מספיק חזק,
מצאתי נערה, אחת מיוחדת, עדינה ורגישה. אותה נערה מקסימה הייתה כה מרשימה אך העדיפה להסתיר את כל יופייה תחת איפור כבד, בגדים רחבים והתנהגות בוטה.
תחילה פחדה מהכלבים, הלהקה הטיפולית שלי : בונו, ריצ'י וסאלי, ״כלב זו חיה מסריחה״ הייתה נוהגת להגיד כשהייתה נכנסת אלינו. לאט לאט, כמו תמיד, מצאו הכלבים את דרכם אל ליבה, חיממו אותו, פתחו אותו והותירו אותה חשופה לגמרי.
חשיפה היא דבר מפחיד. במיוחד בגיל בו אתם לא יודעים על מי לסמוך, מה נכון ואיפה תמצאו את עצמכם לאחר מכן, פיזית ומנטלית.
לפעמים החוויות אותן חווים אותם נערים מופלאים, נקרות בדרכם, ללא בחירה, ללא רצון, זה פשוט קורה. אחרי זה, כבר כל בחירה שיעשו לא נראית להם כמו ירידת או עליית מדרגה, אלא נפילה במדרון חלקלק או שיגור לקצה האוורסט.
יש כאלו המגיעים מרקעים שונים, עם סיפורים שלא תמיד קל לשמוע, בטח שלא לעכל ופה חברינו על 4 נכנסים לתמונה.
אז נחזור לאותה נערה מקסימה, שגילתה פתאום עניין בהבעות פניהם של הכלבים, בתגובה שלהם למילים שלה, משהו שם השתחרר. היא סיפרה לי על אותם ימים שחורים בבית, איך לקחו את אחותה הקטנה ומאז לא ראתה אותה. איך אמא שלה הלכה לאיבוד ונוטלת יותר מידי כדורים ואיך אבא שלה שחוזר אחת לתקופה משליט טרור בבית. היא מחכה בסבלנות לגיוס, שיקח אותה הרחק מהבית הזה. היא חולמת להציל את אמא שלה, את ה״נפש השבורה שלה״ כמו שהיא נוהגת לומר.
כל זה היא מספרת ללא הנד עפעף, מביטה בפניה של סאלי, ולא מרימה את עינייה לרגע להביט בי. היא מתכופפת בעדינות ומנשקת את סאלי על המצח, סאלי מניחה את ראשה על הרגל שלה ונושפת. ״רק את מבינה אותי, נכון?״ ריצ׳י ממהר לבוא וגם כן מניח את ראשו על רגלה, וכך גם בונו בלי לחשוב פעמיים, הם הבינו. היא נותנת נשיקה לכל אחד וליטוף מהיר ״קדימה יש לנו עבודה לעשות״ היא אומרת ומחליטה להמשיך בתכנון הטיפול שלנו על דעת עצמה. הספיק לה, עכשיו צריך משהו טוב.
כך אותה נערה מופלאה כבשה אותי, מצאתי את עצמי לא פעם מזדהה עד כאב עם אותם נערים מקסימים, נעזרתי לא מעט בכלבים בעצמי בכדי לא להישאב לאותם מקומות.
ידעתי שהסיפור שלי רק התחיל, מצאתי את אותו ייעוד אליו ייחלתי בין אותם נערים, אלו המזכירים לי כמה יפה היא התמימות, כמה רגש הוא דבר מדהים ואיך השותפים שלי תמיד אבל תמיד יודעים מה לעשות.
אם להסתכל על הפן המקצועי, עבודה עם בני נוער דורשת לא מעט. הם ינסו לדלות עליך מידע, ינסו להפוך לחברים שלך ויחפשו את הדרך להוציא אותך מאיזון. אך עם כל זאת, אחרי קילוף מתמשך של שכבות הגנה, מתגלים ילדים עם לב גדול שרק רוצים למצוא נתיב אחר.
כלבים וילדים שילוב מנצח שאין עליו ספק, אך איפה הכלבים נכנסים בחיי בני הנוער? אחרי שהם מגלים את אותן יכולות ייחודיות של הכלבים, לקבל ולהכיל אותם בדיוק כפי שהם, ללא שיפוטיות, עם כל המגרעות, עם כל השינויים, פתאום הם זכאים לתפוס מקום של ממש. בעבודה עם בני נוער חשוב לי בתהליכי עבודה בכלבנות טיפולית להיות המקום הבטוח שלא יפלוט אותם, יאפשר להם לפרוץ חומות ולתת אפשרות ותקווה לצעדים לקראת שינוי.
מאת: נועם טליוסף
מאלפת כלבים מוסמכת, כלבנית טיפולית.
חברת צוות מרכז אופק, קורס כלבנות טיפולית.
